פסק-דין בתיק ת"ק 12834-02-13

בפניי תביעת התובעת להחזר חלק משכר טירחה, שנגבה ממנה ע"י הנתבע.

התובעת טוענת כי פנתה למשרד הנתבע, לפי המלצת קרובת משפחה, שהינה לקוחה שלו, לאחר שבעלה נפטר בפתאומיות בתאונת עבודה. מטרת הפנייה היתה טיפול בתביעת תלויים מול המוסד לביטוח לאומי, התובעת טענה כי הנתבע הציע לה לטפל גם בתביעת הפיצויים מהמעביד, פדיון פוליסת הביטוח ובקשה לקיצבת שאירים ולא דרש כל תשלום, והיא הסכימה. כעבור כעשרה חודשים אכן קיבלה את הכסף מחב' הביטוח הפניקס וניגשה עם גיסה, מר שרקיה, למשיב, אז הסכימו כי עבור הטיפול בשלושת הנושאים: פוליסת הביטוח בהפניקס, פיצויי פיטורין מהמעביד וקצבת שאירים תשלם 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ, סה"כ 5,800 ש"ח ועבור תביעת התלויים 11,700 ש"ח ועוד אחוזים, שיוסכמו וישולמו בהמשך.

התובעת טוענת כי לאחר מספר ימים ביקשה לשלם את הסך 5,800 ש"ח בשלושה תשלומים, הנתבע הסכים, אך להפתעתה חייב אותה בכרטיס האשראי בסכום 17,400 ש"ח. התובעת לא יכלה לשלם סכום זה בשלושה תשלומים, ביקשה לבטל את העיסקה ולחייבה בעשרה תשלומים והנתבע הסכים. לאחר מכן התברר כי חברת האשראי חייבה את שתי העסקאות, לא הצליחה להשיב לתובעת את הכספים עבור אחת העסקאות, בהעדר יתרת זכות בחשבון הנתבע, ואז הנתבע החזיר לה בצ'ק הסך 15,693 ש"ח בלבד, בטענה כי ההפרש הינו עמלות ששילם. לאחר מכן ניאות להחזיר לה 800 ש"ח נוספים, אך היא סרבה לקבל את הצ'ק מאחר והנתבע ביקש כי תחתום לו על טופס ויתור תביעות, ואילו היא האמינה כי בשל התשלום הגבוה ששילמה, על הנתבע להמשיך ולטפל בתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, בגינה קיבל תשלום של 11,700 ועוד אחוזים, שלא סוכמו. בסופו של דבר הנתבע לא הגיש את תביעת התלויים למוסד וביטוח לאומי, התובעת ביקשה וקיבלה את התיק שלה בחזרה, ותובעת את ההפרש בין הסכום ששילמה לבין הסכום, שהיה עליה לשלם עבור הטיפול מול המעביד, חברת הפניקס וקצבת שאירים.

הנתבע טוען כי הנתבעת שילמה לו 7.5% בצירוף מע"מ מהסכום שקיבלה מהפניקס (200,000 ש"ח*7.5%=15,000 ש"ח ועוד מע"מ (16%)=17,400 ש"ח, חשבונית נספח לכתב ההגנה). עוד טוען הנתבע כי התובעת קיבלה בזכות טיפולו גם סכום של כ-100,000 ש"ח מהמעביד, והוא אף הגיש עבורה בקשה לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי (נספח לכתב ההגנה). לעניין תביעת התלויים טוען הנתבע כי לא הושג הסכם בעניין שכר הטרחה עבור טיפול זה, הנתבע דרש 33% מהסכומים בהם תזכה התובעת, היא לא הסכימה מאחר וקיבלה ייעוץ לפיו עו"ד אחר יטפל בתביעה בשכר טרחה בסכום נמוך יותר, ואז ביקשה הנתבעת את התיק וקיבלה אותו (אישור קבלת התיק וקבלת תשלום מהפניקס והמעביד מיום 12/11/12, נספח לכתב ההגנה). לעניין ההפרש בין הסכום שהוחזר לתובעת לסכום ששילמה, הציג הנתבע אסמכתא מחב' האשראי, לפיו בגין שתי העסקאות בסך כולל של 34,800 ש"ח חוייב בדמי שירות כולל מע"מ בסך 854 ש"ח (תדפיס חשבון כרטיס האשראי, נספח לכתב ההגנה). עוד טוען הנתבע כי בקבלת הצ'ק ע"ס 15,693 ש"ח חתמה התובעת על כך שאין לה עוד תביעות ודרישות מהנתבע בקשר עם החיוב הכפול וכי "שלמתי לעו"ד אייל מנחם שכ"ט בסך 17,400 בסה"כ שמגיע לו בגין טיפולו (צילום צ'ק ובהמשכו כיתוב כתב יד, מיום 17/5/12, נספח לכתב ההגנה. מאחר ונספחי כתב ההגנה אינם מסומנים יכונה להלן: "המסמך שבמחלוקת").

יצויין כי התובעת לא הגישה כתב תשובה, אך בדיון הכחישה את חתימתה על המסמך שבמחלוקת.

דיון

לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי במסמכים, שהוצגו לי, אני מחליטה לחייב את הנתבע להשיב לתובעת את הסכום, שלא החזיר לה בגין החיוב הכפול ביום 29/2/12. הנתבע טוען כי התובעת שילמה לו 17,400 ש"ח עבור טיפולו בקבלת כספי הביטוח. הנתבע הסכים לבטל את העיסקה הראשונה לחיוב הסכום בשלושה תשלומים, והעביר עסקה שניה בעשרה תשלומים. מסיבה כלשהי חוייבו שתי העסקאות, והנתבע הודה בחובתו להחזיר לתובעת את התשלום ששילמה ביתר. הנתבע הציג תדפיס חברת האשראי שלו, לפי מהסכום ששילמה התובעת בסך 34,800 הופחתו לו דמי שירות בסך 854 ש"ח, כלומר בגין עסקה אחת שילם דמי שירות בסך 427 ש"ח, ואולם מעולם לא הסכים עם התובעת כי היא תישא בדמי השירות, על כן לא היה זכאי לקזז מהסכום בו חוייבה ביתר כל סכום שהוא, ולא להתנות את קבלת ההחזר בגין החיוב, שהסכים לביטולו בכל חתימה שהיא למעט אישור קבלת הצ'ק. לסכום שהוחזר למבקשת בהסכמה, 15,693 ש"ח, אין כל בסיס, שכן הנתבע מקזז את סכום העמלה בגין שתי העסקאות פעמיים.

על כן ישלם הנתבע לתובעת את הסך 1,707 ש"ח.

אני מקבלת את טענת התובעת כי לא חתמה על האמור בנספח לכתב ההגנה, שנכתב בהמשך לצ'ק ע"ס 15,693 ש"ח מכמה טעמים. ראשית, המבקשת טענה זאת בפניי ( פרוטוקול, עמ' 2, שורות 19-21), ואין לחייבה להגיש כתב תשובה בתביעות קטנות, שנית חתימתה אינה דומה לחתימה על המסמך, שלישית, לא היה כל צורך במסמך כזה, וטענותיה האחרות, וסירובה לחתום על מסמך דומה בגללו לא קיבלה את ההחזר הנוסף בסך 850 ש"ח ( נ/2 ), מחזקות את טענתה לפיה לא חתמה על המסמך. ממילא לו טוען הנתבע כי התובעת חתמה על המסמך ביום 17/5/12 מדוע הוציא לה צ'ק נוסף ע"ס 850 ש"ח ביום 29/5/12? הן זאת אלא שגם הוא לא ראה את המסמך שמחלוקת כאותנטי. זאת ועוד, הנתבע חקר את התובעת רק בעניין כתב היד על המסמך שמחלוקת ועל חתימתה על אישור קבלת הצ'ק ונענה כי התובעת חתמה בשם מלא על אישור קבלת הצ'ק אך לא על המסמך שבמחלוקת ( פרוטוקול, עמ' 3, שורות 24 עד עמ' 4, שורה 3). גם העד, מר שרקיה, נחקר נגדית בעניין כתב ידו על גבי המסמך שבמחלוקת (דוגמת כתב יד, מוצג נ/1 ) ואף נשאל אם יסכים לבדיקת פוליגרף בעניין כתב ידו במסמך שבמחלוקת ( פרוטוקול, עמ' 4, שורה 16 עד עמ' 5, שורה 5). אמנם הנתבע העיד כי התובעת ביצעה את חתימת ה"קשקוש" בנוכחותו במועד החזרת הצ'ק אך עדותו אינה משכנעת בהתחשב בעובדה שהעיד כי הוא כתב את כל שורות התוכן "למעט השורה התחתונה שנרשמה על יד מי שליווה אותה למיטב זכרוני זה היה בנוכחות רוסקובסקי והיא זו שקשקשה את החתימה, מובן שאני לא יכול לעניין הקשקוש של החתימה לדעת אם זה הקשקוש שבו היא משתמשת וזה נעשה בנוכחותי והיא עצמה מודה שהיא כן חתמה על קבלת הצ'ק אבל אומרת שהשתמשה בחתימה אחרת. זה לא היה כך. אני החתמתי אותה" ( פרוטוקול, עמ' 7, שורות 8-12). אין הגיון בכך שהנתבע ינסח מסמך ויתור, יכתוב אותו בכתב ידו, ואת פרטי התובעת, לקוחתו, ימלא מישהו אחר. כאמור גם הוצאת הצ'ק נ/2 ביום 29/5/12 עומדת בסתירה לכתב הויתור מיום 17/5/12 (ראה עדותו הראשית של הנתבע, פרוטוקול, עמ' 7, שורות 26-32). גם עדותו של עו"ד רוזקובסקי היתה מתחמקת, וניתן לראות כי הוא מעיד על הנוהל בהחתמת לקוחות על קבלת צ'קים "תמיד יש שם את הפרטים באופן קבוע עם מס' ת.ז. עם שם וחתימה ותאריך כל צ'ק לא משנה איזה תיק" ( פרוטוקול, עמ' 8, שורות 23-27). מכאן עולה השאלה מדוע נראה המסמך, כפי שהוא נראה, מדוע לא הוכן מסמך כמו מסמך מסירת התיק מיום 12/11/12, שהוא מכיל את כל הפרטים ואת נוסח כתב הויתור בהדפסה. יש גם לשים לב כי עד ההגנה ניסה להעיד עדות כללית, ורק לאחר שדחקתי בו להשיב בעניין הנדון השיב בהסתייגות "לפי מה שאני זוכר התובעת היא זו שחתמה לפי מה שאני זוכר אומנם באותה פגישה היו עוד אנשים במתחם על דלפק הקבלה ואני זוכר את זה ככה" ( שם ). בנוסף לכל הנימוקים הנ"ל אני מחווה דעתי כי החתימה שבמחלוקת אינה דומה לאף אחת מהחתימות הרבות, שיש בתיק, שאינן במחלוקת.

על כן אני קובעת כי "כתב הויתור" שנכתב על גבי צילום הצ'ק, הנספח לכתב ההגנה, אינו מחייב.

כעת נותר לדון בשאלה העיקרית והיא עבור מה נגבה מהתובעת הסכום ששילמה - 17,400 ש"ח. כזכור הנתבע טוען כי מדובר בשכ"ט בגין הכספים שקיבלה מהפניקס בשיעור 7.5%+מע"מ, והתובעת טוענת כי מדובר ב-5,000 ש"ח+מע"מ בגין הטיפול בשלושת הנושאים: פוליסת ביטוח, פיצויי פיטורין וקצבת שאירים, ו-10,000 ש"ח+מע"מ עבור טיפול בתביעת התלויים, בנוסף לאחוזים.

כפי שהערתי בתחילת הדיון הצדדים לא חתמו הסכם שכר טרחה, ועל כן נוצרה אי הבהירות. לא אוכל לקבל את טענת הנתבע כי מדובר בשכר טרחה עבור תביעת הפניקס בלבד, שכן בחשבונית שכר הטרחה הנספח לכתב ההגנה, נכתב "ע"ח שכ"ט" ובהערות "יעוץ משפטי ביטוח". גם הסכום אינו תואם את הסכום, שקיבלה התובעת. כעולה ממסמכי הפניקס בגין טיפולו של הנתבע מול חב' הפניקס קיבלה התובעת את הסכומים 10,691 ש"ח ועוד 143,611 ש"ח ( ת/3 ). חיבור הסכומים מביא לסך 154,302 ש"ח, ולא ל-200,000 ש"ח, כפי שטען הנתבע. מכאן שהטענה לפרטי התשלום שבוצע ביום 24/2/12 (התובעת קיבלה את הכספים מהפניקס ביום 13/2/12) נבנתה בדיעבד ואינה תואמת את הסכום, שהתקבל בפועל.

גם טענת הנתבעת בכתב התביעה כי התשלום עבור תביעת התלויים היה אמור להיות 11,700 ש"ח אינה הגיונית, שכן המע"מ אז היה 16% כפי שהסכימה לשלם עבור 5,000 ש"ח - 800 ש"ח מע"מ. נראה כי גם גרסת התובעת נוצרה בדיעבד.

לאחר שהתרשמתי מעדויות התובעת והנתבע, אני מוצאת כי לאחר שהצדדים לא הסכימו בכתב על סכומי התשלומים, יש לפסוק לפי הערכה.

מאחר ואין חולק כי התובעת ביקשה מהנתבע לטפל לה בקבלת כספי הביטוח, פיצויי פיטורין וקצבת שאירים, והוא טיפל בכל שלושת הנושאים, והיא קיבלה כתוצאה מכך סכומים של כ-150,000 ש"ח מחב' הביטוח וכ-80,000 ש"ח מהמעביד, אני קובעת שתשלום בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ הינו תשלום סביר, שהתובעת הסכימה לשלם, והתשלום אינו כולל טיפול בהגשת תביעת התלויים למוסד לביטוח לאומי. מכתבו של המעביד מיום 12/5/12, ת/1, הינו חסר משמעות משלא הגיע להעיד, ואף אם היה מתקבל תוכנו, הרי העובדה שלא הוסכם לבסוף על טיפול הנתבע בתביעה זו בשל אי הסכמה על התשלום באחוזים, וקבלת התיק בחזרה ע"י התובעת לבקשתה ביום 12/11/12 מעידים כי התובעת לא ציפתה שהנתבע יגיש עבורה תביעה זו. הנתבע צירף מכתב של הנתבעת, ללא תאריך, שנשלח בדואר רשום בו היא שואלת היכן עומד עניין הטיפול בתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי ונגד המעסיק, ואת תשובתו מיום 3/12/12 ( נספחים לכתב ההגנה). התובעת אינה מצרפת לכתב התביעה את פנייתה, ואת אישור המשלוח בדואר רשום, אלא רק את תשובת הנתבע. על כן אני מקבלת את טענת הנתבע לפיה המכתב של התובעת נשלח רק לצורך הגשת התביעה, וכי הוא לא היה אמור להגיש את תביעת התלויים.

הסיכום הינו כי הנתבע ישלם לתובעת את סכום ההפרש בין הסכום שהחזיר לה בגין החיוב הכפול השגוי בכרטיס אשראי בסך 1,707 ש"ח תוך 30 יום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אני דוחה את התביעה להשבת שאר הסכום, ששילמה התובעת לנתבע בגין שכר טרחתו.

בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מתן פסק הדין.